מדיטציות על מהפיכה בכתיבה

מדיטציות על מהפיכה – בלוג כתיבה יוצרת, הגיגים על מהות החיים, מיומנה של מתבגרת

בריאות הנפש – על ריברסינג סווטלודג' ושוקולד טבעוני

אוף…

יש ימים שהכאב בנפש אינו נרגע, כמו בור ללא תחתית, כמו גשם ללא סוף כמו עמרבולת ללא קצה.

רבים מאיתנו יעידו שהם חווים את הקשיים הנפשיים בעוצמה גבוהה הרבה יותר מאשר קשיים גופניים או אחרים.

הנפש היא המקום הראשון בו קוראת פעולה ההזדהות העצמית שלנו עם החוויה.

העידן המהיר הזה, הטכנלוגיה המטורפת, הניתוק מהטבע הפשוט, הגיוון הבלתי אפשרי.. כל אלו יוצרים מעמסה לעיתים על הנפש הרגישה שרק רוצה למצוא את גרכה להתנהל על מי מנוחות.

תופעות שונות של נפש לא רגועה ניתן למצוא במקרים של: חרדות, דכאונות, נדודי שינה, התקפי עצבים ועוד

לעידן החדש ישנם מספר כלים שיכולים לתת מענה לקשיים אלו ולעזור לנו להחזיר את היציבות היחסית אל חיינו ואת השקט אל הבית הפנימי שלנו.

רוצה לציין ולהמליץ על כמה נקודות שנוגעות בי אישית במסע זה אל עבר השלוה

ריברסינג – את הכלי המדהים הזה פגשתי כבר לפני 11 שנה עת ביקרתי באשרם של אושו בפונה.
מטרה אחת היתה לי בביקור הראשוני הזה במקום המיוחד הזה אליו נסעתי לראשונה לבדי בעצמי.
המטרה היתה – למצוא רגע טוטאלי. רגע שבו אני כולי הדבר ולא מפוצל. רגע נטול הסכיזופרניות הזו של מודעות ומושא המודעות.
של גוף ורגש. של חווה ונחווה וכו'.
כבר בשן הראשון המטרה הושגה. כמות האנרגיה העצומה ששטפה את גופי את נכנס האויר אל ריאותי וביטני בתנועות עולות ויורדות לא נגמרות – היתה מדהימה. אצבעותי כמו התפתלו גופי רעד וכולי צינור לנהר אנרגיה גועש וסוער שהפך לצעקות ממעמקי הקרביים הפך לכאב חודר הפך למים דמעות הנשפכים ממני מכל עבר בחוויה מזככת של טיהור ניקוי התחדשות התרוקנות..

התחלה חדשה… ואוו.. כמו חוטר לנפש ולרגש. אפשרות פורקן עיבוד וחזרה אל הבית הטבעי של נשימה פתוחה ונרגעת..

כל כל חשוב.. כל כך מומלץ… ריברסינג – נשימה מעגלית. חפשו את קרן ברס.. היא האלופה בתחום בארץ.

סווטלודג' – הידוע בשמו גם כ בקתת הזעה או אוהל הזעה אינדיאני.
חוויה כל כך שונה וממקור כל כך אחר מהריברסינג ועדין מדהים למצוא את הקשרים ביניהם. גם הסווטלודג הוא חווית ניקוי עצומה ומשמעותית שפשוט קוראת בדרך אחרת. אל הסווט נכנסים עם מינימום בגדים ועם התכוונות לריפוי ניקוי והטהרות. סווט לודג' הוא באמת פשוט אוהל עשוי מבמבוקים גמישים היוצר צורה של איגלו , שאל מרכזו מוכנסות אבני בזלת לוהטות שמחממות את הסווט מכוסה השמיכות.

בפנים חשוך וחם והזיעה מתחילה ליגור על הגוף כמו נהר לא נגמר. החום חודר אל עמקי התאים המתמלאים באנרגיית חיים וחיות. הנשימה מאיטה להצליח לקלוט חמצן נקי בתוך האיגלו החשוך… מים הניתזים על האבנים הלוחשות מבעירות את טמפרטורת החלל ולעיתים גם לא כל כך קל בפנים…
האדמה מתגלה כנחמה גדולה. היא זו ששומרת על קרירות יחסית והצמדות אליה מרגישה כמו קבלת חיים, כמו לינוק שפיות מאמא אדמה…איזו אמא אדמה…

הריפוי ממשיך בחויית האחדות החזקה המתרחשת בחושך המוחלט את נעלמת כל הפרדה בין אני לאחר לסווט עצמו..גוש אחד של שתיקה..או שירה..או תפילה…

אהומטקויאסין

ולסיום המלצה…

תמיד אומרים – נפש בריאה בגוף בריא.
הנפש בריאה גם בגוף שמח מוזן בצורה בריאה וטובה. ולכן שמח להמליץ על תמר עדי, לשעבר מנהלת בצאנדרה יוגה, והיום מדריכת יוגה באביאל ותל אביב. היא ידועה  כבר 3 שנים בשוקולד המדהים שלה. שוקולד טבעוני אורגני איכותי בכעשרים טעמים שונים. לא פלצני ועדין מקורי מיוחד מתוק וטעים בצורה לא נתפסת.

ריברסינג – סווטלודג' – שוקולד טבעוני…

תודה על מתנות הקיום :)

הנפש כבר רגועה יותר..

רוחות שקטות – מדיטציה על דכאון

רוחות שקטות

*

הבטתי בך, הרוח שטפה ממך שאריות עצב שהעלו אבק ונראית לי שוב תמימה ושלווה, ממש כמו פעם.

"בוקר טוב, ילדה יפה". לחשתי באוזנך ואת רק משכת מעליך את השמיכה ומלמלת בשקט שעוד לא בוקר, "השמש זרחה, זה בוקר. בוקר בוודאות".

התעקשתי, והוספתי נשיקה כדי שלא תכעסי. שכבתי על הגב ושתי ידי היו מתחת לראשי.

"את יודעת מה אני הכי אוהבת בבוקר? את זה שממש אפשר להרגיש שהלילה היה פה לפני רגע, וברח כי השמש חזרה". עצרתי לכמה שניות, לחכות לתשובה.

"וכולם מרגישים את זה, הציפורים מכריזות על זה. הן ממש שמחות שהשמש חזרה הביתה, תחשבי, הן בטח לא חכמות כמו האנשים, וכל לילה הן מפחדות שאולי השמש נעלמה לנצח ונשאר רק הלילה.

אני מתערבת איתך שזה מפחיד כמו המוות".

הסתובבת אלי עכשיו, פקחת את עינייך והיית כמו פית יער קסומה. "ואת אף פעם לא פוחדת שהשמש לא תחזור?". שאלת ומצמצת בעיניך, הרגשתי מין צביטה בלב.

עד כדי כך את יפה.

"לא". נאנחתי. "אני מפחדת שאת לא תחזרי".

הבטת על השמיים הבהירים במשך דקות ארוכות ואחר כך אמרת שאת בעצם לא הולכת לשום מקום, וכאילו כדי שזה לא יהיה שקר הוספת "גם השמש לא. את יודעת, זה בעצם אנחנו שהולכים,

אנחנו מסתובבים והשמש היא תמיד נשארת באותו המקום".

*

התמודדות עם דכאון יכולה להיות חוויה מגדלת ומרחיבה. לא רק מאיימת ומקטינה.
מדיטציה עמוקה  על מהות דכאון תחשוף טפח מעולם פנימי שלם הקורא לאור המודעות.
רוחניות של הרגש.

* מנדאלהפרסום שיווק לעידן החדש. קמפיינים פרסומים אינטרנטיים. קידום אתרים למטפלים.

מר זברה לוקח נשימה מעגלית – התמודדות עם דכאון

אני מתעוררת בנסיעה באוטובוס בדרך הביתה, לוקח לי שש שניות בערך להבין איפה אני נמצאת- ואם עוד לא פספסתי את התחנה שלי. ששת השניות האלו מפחידות אותי כמו הגיהינום  כאילו להתעורר אל תוך מעין שיתוק שכזה. קודם אני מקיצה מהשינה, יש את השניה שאני מבינה שנרדמתי ויכול להיות שישנתי יותר מדי, אחר כך השניה שבה אני פוקחת עיניים ומסתכלת לחלון, בשניה השלישית הראייה שלי עוד מטושטשת מעט- אני מנסה לקלוט את הנוף, ברביעית אני מחברת את הנוף אל המקום, בחמישית כל חושיי כבר איתנים ואני יכולה להבחין היכן אני, ובשניה השישית- הכל בסדר. יש לי עוד עשרים דקות של נסיעה, לא איחרתי את הבית.

את עשרים הדקות הבאות אני מבלה בתוך "דור הפרוזאק", כי לקרוא מילים שנכתבו על המחלה ששקעתי כל כך עמוק בה מעודדות אותי- אני כאילו שייכת לתוך משהו, אני לא לבד. ובאמת, אני פוחדת מהרגע שבו אסיים את הספר ואצטרך שוב להיות לבד.
משאית מכוסה בברזנט. נראה כמו כיסוי למשאית שעליו מפרסמים עליה עוד איזה מוצר.

אני יורדת מהאוטובוס, ומהשניה שכף רגלי נוחתת על הכביש נוחת עלי משקלו של האוויר ואני שואלת את עצמי אם יכול להיות שאצטרך לשאת את המשקל האינסופי הזה לשארית חיי הקצרים. אצטרך לנשוא אותם על גבי בכל נשימה מעגלית שאקח עד שהמפלצת שבתוכי תסיים לכרסם את כל מה שנשאר ממני ותשליך את גופי אל מתחת לרכב אקראי ברחוב קרליבך בתל אביב, ואולי אם יתמזל מזלי, קרוב לסינמטק.

ואין לאן להימלט. הדיכאון מכלה הכל- מכפות רגליי היחפות הוא עולה מעלה, משתלט על עצמות השוקיים שלא מסוגלות להמשיך עוד ללכת, הוא לוקח את המפרקים שלי, שכמו ברגים לא משומנים, אני יכולה להישבע שהם חורקים, מהלכלוך שמתחת לציפורניי ועד לקצוות המפוצלים של שערי. הדיכאון נמצא בכל מקום.

לא, לא, זה לא יכול להיות. הרי זה בלתי אפשרי שאין חלקיק בלתי נגוע בנשמתי, הרי לא יכול להיות שלא נותר בי אף רגש אמיתי, שום רוח יצירתית, הרי זה בלתי אפשרי. חייב להיות משהו, אני עומדת מול השלולית שנקראת חיי, היא עכורה- שחורה כמו זפת, ואני שואלת את עצמי אם אולי כדאי לצלול לתוכה, עמוק ככל האפשר, להחזיק את נשמתי כמה שאצטרך ואעלה שוב מעל פני המים רק אם אוכל למצוא חלקיק נשמה שעדיין יכול להתקיים. ואני מדמיינת בראשי איך אני עושה זאת, צוללת בגבורה יוצאת עם הישועה. מבטלת את הפרוזאק, את הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה, כל ניסיון אובדני שאי פעם העלתי בדעתי וכל מחשבה עכורה שעברה בי. אני מבטלת את כולם בהינף יד, חובקת חזק את עצמי ומביטה למר זברה בתוך העיניים. "מר זברה, לך". אני אומרת לו, אני אומרת והוא מקשיב. הוא מהנהן וחצי מפוחד חצי מאוכזב יוצא מהדלת, לוקח את מעילו הארוך, את הכובע השחור הוא מניח על ראשו, לוקח את מזוודת המסמכים, מעיף מבט אחרון וסוגר את הדלת. עכשיו אני רצה להחליף מנעולים, ועוד מספיקה לצעוק מהחלון "לעולם אל תחזור לכאן, אתה שומע? לעולם".

אבל כל זה קורה בדמיוני. במציאות אני נשארת אל מול הגל השחור שמטביע אותי, ,תחושה לא נעימה מעומק סרעפת. אני עומדת מולו חלשה ומפוחדת וכשהוא מגיע אני נכנעת, כאילו שיתקו אותי ואני לא מסוגלת להיאבק. והלוואי שיכלתי.

*

התמודדות עם דיכאון אינה פשוטה ואין לה תחנת סיום ברורה.  העבודה על עצמנו ועל אושרנו היא תהליך מתמשך שנמצא בבסיסם של כל החיים.
ועדיין ניתן לטעון, מתוך מדיטציה והתבוננות, שהדיכאון אינו שלילי ביסודו, כי אם קריאה מעמיקה של נפשנו החותרת בנו במרץ להגשים את שלמענו הגענו.

כמה נקודות שעזרו לי בהתמודדות עם תקופות דכאון מתמשכות:

* מעבר לתזונה טבעית. אני אישית החמרתי. גם טבעונות וגם תזונה אורגנית. (קראו עוד על מהי טבעונות בבלוג הטבעונות ואוכל חי שלי).
* תהליך ניקוי רעלים צום מיצים ששינה את כל מאזן האנרגטיות בגופי.
* מדיטציה. זה יכול להיות מדיטציות אקטיביות של אושו, או מדיטציית ויפאסנה בסיסית או ערב שירה מקודשת סוער. העיקר, להיות במימד המדיטטיבי.
* לא להתייאש. לא לפחד. לא להסיק מסקנות על העתיד. להיות עם מה שיש.

הכל זורם. הכל חולף.
אנחנו רק צריכים להרפות. לתת לגל לבוא ובאותה נשימה לשחררו לשלום.

*

עוד על דיכאון ודרכי התמודדות יעילות באתר של עידו גילת – הומאופתיה קלאסית

כמוכן מומלץ לקרוא על ניקוי בלוטת האיצטרובל כפי שמפורט בבלוג של כוכב האהבה

נדבר – לכתוב את בין השורות

יצירה ספרותית מקורית של סופרת אלמונית. כתיבת עומק ממעמקי הבטן אל הלב החווה.

כתיבה יוצרת עולמות. כתיבה שהיא פריקה. יצירה. רגש.

נדבר:

חייגתי את המספר שלך, "רק רגע", ענו לי.

חיכיתי, חיכיתי הרבה יותר מרגע, שמעתי אותך ממלמלת משהו ואז צועקת "תעזבי אותי", פחדתי לרגע, שאולי את לא תעני.

"הלו". שמעתי לבסוף את קולך, אותו הקול, נשאר לך.

באופן מפתיע נעתקו בי המילים, ושתקתי, לא הרגשתי שאני צריכה לומר משהו.

"הלו? הלו?".

הבנתי שעלי לענות לך.

"די- די". הבחנתי שאני בקושי יכולה לדבר, מרוב דמעות.

"אלה?". שאלת בקול מופתע,  ידעתי שיש לך סיבה מוצדקת להתפלא ובכל זאת, רציתי שתאמרי משהו אחר.

"כן, מה נשמע?".

"בסדר, איך אצלך?".

רציתי לשאול שוב מה שלומך, ואז נזכרתי שכבר שאלתי.

"בסדר". תהיתי, אם את שומעת את הדמעות שלי.

"וואו, זאת שיחה לא צפויה". אמרת לי.

"כן, אני יודעת". חייכתי לעצמי, רציתי שתשמעי שאני לא בסדר.

"אז, אמ, וואי, אני בדיוק עכשיו מסדרת. את עושה משהו היום בערב?".

עברה בי חלחלה, את לא זוכרת שום דבר, רציתי להטיח בך. ברור שאני לא עושה שום דבר בערב.

"לא".

"אז אני אתקשר אליך עוד שעה. אני מבטיחה לך. טוב? רק תהיי בבית".

נשכתי לעצמי את השפה, עוד שעה זה לא יהיה זה. עוד שעה כבר יקרה משהו, עוד שעה אני בכלל לא ארצה לדבר איתך.

"אוקיי". ניתקתי.

זה מסוג הפעמים שבהם, אתה כל כך צריך מישהו והוא לא נמצא שם, אמרתי לעצמי.

ניגשתי למחשב, השומר מסך עוד לא הספיק להופיע.

"למה את עצובה?". הוא שאל.

עניתי, לא שזה משנה, הוא התחיל לדבר על עצמו בכל מקרה.

זה סוג של מגבלה כזו, חשבתי לעצמי, מגבלה של כמעט כולם. מגבלה גם שלי.

לסתום את הפה כשצריך. להקשיב.

הגעתי למסקנה שאני אצטרך לעבוד על זה, ביום מין הימים.

הכנתי לעצמי קפה והדלקתי פינק פלויד. את זוכרת, איך שנה שעברה הייתי צריכה לבודד החלטה? בטח שלא. ובכן, הייתי צריכה, ופינק פלויד מבודדים הכל.

זה קצת מזכיר לי נימפות. דקויות הפתרון הפשוט הזה, מעוררות בי חוטים של חלחלה. זה מפחיד.

שירבטתי איזה ציור מוזר, מין מלאך כזה שהזכיר לי את המלאך של לד זפלין. רק טיפה אחר, כולו אפור  כזה, כאילו עשוי מעץ, הרבה יותר סימפטי. אבל נדמה הייתה שחסרה לו יד.

הבטתי בחשבון הטלפון שלי. מאז שג'רי עזבה, הוא צנח פלאים והגעתי למסקנה, שזה לא היה פייר ששילמנו חצי חצי.

את יודעת, אני לא באמת מאמינה שתתקשרי, נותרו רק עוד שתי דקות. ואני חושבת שהשעון שלי מאחר.

התיישבתי בחדר, הוא היה חשוך לגמרי.

אלוהים.

17:00, את באמת צלצלת.

 ——

54 דקות, 54 דקות שניסיתי לתאר לך מה עבר עלי בחודש האחרון, והצלחתי. נותר לי רק יום שישי האחרון.

בנתיים כבר הדלקתי את האור בחדר.

את תתקשרי אלי מחר, נכון?

*

כמה עמוק ככה נוגע.  כתיבה חורטת רגשות על לב. לב מספר סיפור של רגע.
מסות כתיבה מרגשות ומיוחדות מתוך סדנאות כתיבה בדרום. קראו עוד על תזונה, טבעונות, קשר מזון גוף ועוד קראו כאן – בלוג טבעונות.

הבדידות של קידי – כתיבה יוצרת מציאות

הבדידות של קידי החלה אי שם בשלהי מאי. כשרועי נסע למילואים ומישה בדיוק התפטר  ונסע להודו. לא עניין אותו, את מישה, מה ומי ואיך. אפילו קידי לא עניינה אותו. הוא רק היה לו הודו בראש, ומצידו, שהעולם יתמוטט. וקידי, התמוטטה.

רועי היה החבר הרשמי ומישה, הבחור מהצד, אבל לקידי זה לא שינה הרבה כי כולם ידעו שרועי הוא הזה עם הכסף, שיממן לה את האוטו, ומישה הוא האמיתי. כולם  ידעו, אפילו רועי ידע. בן של זוג עורכי דין ופרוטקציות מכאן ועד להודעה חדשה איכשהו בכל זאת נדלק על קידי ולא יכל לעזוב אותה.

רועי נסע, וכמו כל פטריוט גאה, סיפרה קידי בהתלהבות, אפילו במילואים הוא באיזה יחידה מובחרת באיזה חור של לוחמים מסוקסים. וקידי סיפרה וכולנו הקשבנו. אפילו מישה הקשיב וצחק. כשהם הזדיינו מישה צעק שרועי יכול למצוץ לו. הפטריוט הגאה.

קידי אהבה הכי הרבה לצחוק. הצחוק שלה היה לא כמו של האחרים. הוא היה מלאכותי משהו. מצלצל כזה, בטון המתאים. כאילו שמליוני מנתחים פלסטיים שיפצו לה אותו. ולמרות המלאכותיות שבו, הוא היה נפלא. רק לשמוע את קידי צוחקת, וכולנו מסודרים. האמת שהצחוק שלה לא היה הדבר המשופץ היחיד. לקידי היה אף, מתנה  מרועי לשנה שלהם. ועוד פה, ושם. לאמא של רועי היה מנתח פלסטי אישי, וקידי אהבה אותו מאוד. אפילו פעם סיפרו שגם איתו היה לו רומן, אבל רועי אמר שזה שטויות, וקידי אמרה שזה שטויות. המנתח אמר שזה בכלל לא, אבל מי סופר את המנתח. קידי אמרה. היא גם צחקה קצת, כאילו כדי לחתום את הטענה. אז כולנו אמרנו שמה. קידי היא משהו.

ג'ולי הייתה כביכול החברה הכי טובה של קידי אבל ג'ולי הייתה עיוורת. היא תמיד נראתה כאילו מישהו ניתק אותה מהעולם והיא חיה בתוך בועה משל עצמה. לא מסוגלת לתפקד בכלל. כל כך מרוכזת בעצמה. מסכנה, ג'ולי.

תמיד ניסינו להבין מה קידי מצאה בה. ג'ולי הייתה בחורה סתומה, בסך הכל.  מה גם שקידי לא אהבה מסכנים, אז זה סתם היה. וממש לא הבנו למה בחורה סתומה כזאתי צריכה להתיקע איתנו כשהיינו יוצאים בערבים. אפילו מישה שנא אותה, אבל מישה לא הודה בזה.

פעם קידי שאלה מה היה קורה אם היא לא הייתה מאורסת לרועי. אם הם היו מתחתנים, או מה. היא ומישה. מישה צחק צחוק מתגלגל, ולמישה לא היה צחוק יפה במיוחד ואמר לקידי שהיא מטריפה אותו את כל החושים שלו, והם הזדיינו. אבל קידי לא קיבלה תשובה.

וכשמישה הלך קידי נותרה תלויה על  חוטים וגם ג'ולי, שלא ראתה כלום, היא הבינה שהכל לא בסדר. קידי ירדה מהפסים. היא לא יצאה מהבית, רק לפעמים כשהיינו מגרדים אותה דרך המרפסת, וגם הפסיקה לצלצל אל רועי, הפטריוט המושבע. כשזה חזר, הוא שאל אותה מה איתה ופחד אולי קרה משהו לאהובתו.

קידי צרחה שרועי אפס. רועי התעצבן ואמר שהיא הכל בשבילו, ושמה זה. שלא תדבר ככה. קידי אפילו לא בכתה היא כיבתה את הסיגריה ומצצה לו, שישתוק. היא תשתוק. זה כבר טוב.

ואז רועי היה מרוצה, כמו אפס אמיתי. אז הוא שתק. הוא גם ראה שמישה לא באיזור וידע שזה לא סימן טוב. רועי בעצם, לא היה מטומטם בכלל. הוא קיבל את מה שהוא רצה. את קידי. והיא קיבלה מה שהיא רצתה. כסף, ומישה. אם מישה נסע היא תמצא תחליף ואולי היא עלולה ליפול על איזה תחליף מוצלח שיחליף גם אותו בדרך. וזה יכול להיות חרא.

אבל זה המשיך ככה עוד הרבה הרבה זמן. הוא צועק ואומר לה שהוא אוהב אותה והיא מבקשת סליחה. והם בסדר, היו. ככה. בכל אופן.

איתנו היא נפגשה פעם בשבועיים. ג'ולי נעלמה. אף אחד לא ראה אותה יותר, גם היא לא ראתה. לאף אחד זה לא שינה בכלל. וקידי לא שאלה מה קרה לה. חשבנו שאולי היא נסעה לאנשהו, או מתה. במקרה שלה זה היה הגיוני. גם חשבנו שאולי קידי יודעת איפה היא, היא הרי לא שאלה.

הפעם האחרונה שראיתי את קידי היה כשהיא ורועי צנחו על איזה ספסל עץ והוא אמר לה שאי אפשר ככה יותר. רועי ידע על מישה וקידי ידעה שרועי יודע על מישה, רועי גם ידעה שהיא יודעת וכולם ידעו הכל אבל שתקו. וגם הפעם הם לא דיברו על מישה. רועי פשוט אמר שהוא לא יכול יותר, ושכמה שהוא אוהב אותה. היא נעלמת לו, והוא אוהב אותה, והיא נעלמת לו, והוא כל כך אוהב אותה ושתפסיק להיעלם לו אבל קידי אמרה שבאמת, אי אפשר והלכה, היא חתכה ישר-ישר. והרבה דם ירד וקידי מתה.

מישה חזר ואמר שזה הכל הפטריוט המזוין אז הוא הכניס לו מכות רצח שידע מה זה, להרוג את קידי ורועי בתגובה קנה לקידי חלקה בבית הקברות.

אבל הצחוק של קידי נשאר, הוא הדהד באוויר בין הרוח והצללים. וקידי מתה וזה היה חבל.

*

כתיבה יוצרת מציאות, מציאות טופחת על הפנים, והפנים הם פני הלב שפוגש את הקיים. הבדידות של קידי נכתבה כמסה ספרותית עדכנית במהלך סדנאות כתיבה ייחודיות,
בכתיבה שאינה מתפשרת עד לעמקי הכאב והאמת. סדנאות כתיבה עם גבי ניצן מתקיימות אחת לחודש בדרום ובמרכז ומומלצות ביותר.

געגועי לברלין – מדיטציות על כסא באר בפלורנטין

מדיטציות על כסא בר – מדיטציה – התבוננות – הגיונות

אתמול כשישבתי בפיאנו באר בפלורנטין עלה בחור אחד עם חולצת פסים כחולה-אדומה-לבנה וז'קט אפור.
הוא הביא גיטרה משלו בקייס שהיה על גבו אפילו שהייתה גיטרה במקום, וניגן שלושה שירים של אליוט סמית'.
כולם שתקו ונשאו אליו עיניים כי הבחור בחולצת פסים נשמע כאילו הוא בוכה ובאמת סובל כששר את everything reminds me of her,
ואני הרגשתי אשמה מהמקום שלי מולו כי לי שום דבר לא הזכיר שום דבר שכבר אין לי.

בחורה עם תלתלים חומים וסבוכים לחשה משהו באוזן של בחור עם שיער קצת פרוע וזקן על כל הפנים שלו ואני חשבתי שלפלורנטין יש את הסטריאוטיפים
האלטרנטיביים שלה כי היא שונה מנגיד צפון תל אביב שם במקום הבחורה עם התלתלים והמראה הרוחני שלבשה מכנס אלאדין הייתה יושבת בולנדינית מחומצנת עם שיער קש וציפורניים מטופחות
ובטח הייתה אוהבת את הבחור השרירי שלה עם הקוצים הרבה פחות משהתלתלים הסבוכים אהבה את מר זקן פרוע. אבל מצד שני זה אולי סטריאוטיפ בפני עצמו.

כשאליוט של פלורנטין סיים לנגן הוא התיישב לידי ותוך כדי שהוציא מחברת מהזולות בלי הציורים בכריכה, הוא קרץ לי.
ראיתי שבכותרת הדף שפתח היה כתוב 'געגועי לברלין' ואז משהו על איזה רחוב בברלין שבו הוא שתה בירה ופגש את הבחורה הכי יפה שראה בכל ימי חייו.
פתאום כל כך רציתי שיעשה שירבוט כזה של קו על הבחורה הכי יפה בימי חייו ויכתוב 'הבחורה הכי יפה שפגשתי בכל ימי חיי יושבת מולי'.
הוא לא כתב את זה. במקום זה הוא כתב ממש בתחתית הדף everything reminds me of her והלב שלי התכווץ.
חשבתי אם גם אני מזכירה לו אותה ואם עדיף לי לשתוק או אולי לנסות לדבר. בסוף הזמנתי לי בירה.

כשהייתי בחצי של השליש הוא אמר לי שהוא עוד לא ראה מישהי ג'ינג'ית שאין לה נמשים על כל הפרצוף.
העיניים שלו היו חומות, ואולי זה היה תעתוע של האור אבל זה היה כאילו מתחת לאישון יש לו מין נקודה חומה כהה יותר משאר העין.
"זה כי השיער שלי צבוע". אמרתי. "אני לא ג'ינג'ית, יש לי שיער חום". הוא הנהן ואני חשבתי שהוא התאכזב ממני ושאולי לא הייתי צריכה להגיד שהשיערות שלי צבועות.
"חשבתי שאת ג'ינג'ית בלי נמשים". הרגשתי שחמקה מבין אצבעותיי ההזדמנות להיות הבחורה החדשה הכי יפה שראה בכל ימי חייו ושאילו רק באמת הייתי ג'ינג'ית
הוא היה שוכח מהברלינאית ההיא והיינו יכולים להיות ביחד.

"אתה שר יפה". אמרתי ותכף מיד הצטערתי, זה היה באמת ניסיון עלוב לדבר איתו ובטוח שלא ככה הברלינאית מדברת, היא בכלל גם בטח מדברת גרמנית.

"אני שר כמו אליוט סמית. אני יודע. יפה, כן". הוא אמר בעצב. לא יכולתי להתאפק יותר, "אתה הבחור העצוב ביותר שראיתי בכל ימי חיי".
הוא עיקם את זווית פיו ואמר שלא ראיתי אותו אפילו, ושהשנייה שהוא חלף לידי לא הספיקה כדי שאני אוכל לדעת אם הוא עצוב או לא אבל אני חושבת שאני צדקתי
כי לא צריך להסתכל הרבה זמן ודווקא מספיקות כמה שניות ובכלל זה ברור שהוא כמעט בכה כי כל דבר מזכיר לו את הזונה הזו.
רציתי לשאול למה היא עזבה אותו ולמה הוא יושב בפלורנטין ומתגעגע אליה במקום לעשות לה ילדים.

"הייתי קוראת לבן שלי פרח. גם אם הוא היה בת. לא משנה מה הוא היה, הייתי קוראת לו פרח".

הוא נאנח קלות כאילו רווח לו שהשיחה התהלכה לכיוון אחר ממנה ומהעצב שלו ואמר שהוא קרא לילד שלו תומי. "אתה נראה צעיר".

"אני צעיר". הוא אמר, ובאמת, הוא נראה בן עשרים וארבע. גברים יפים תמיד נראים בני עשרים וארבע, זה מין חוק כזה.
אני חושבת שהוא הבין את התהייה שלי ובנחמדות שלא נכחה קודם בשיחה שלנו הוא החל לספר. "אני בן עשרים וארבע". ידעתי. "הבן שלי בן חמש. הוא גר בברלין".

"הוא הבן של הברלינאית, זו הכי יפה שראית בכל ימי חייך?". לשניה היה נדמה שהוא עומד לצרוח עלי אבל אז הוא הנהן קלות.
"שיקרתי קודם. כן ראיתי ג'ינג'ית בלי נשמים. אמא של תומי, אין לה נמשים".

הבטן שלי התהפכה. הוא יכל להיות אבא של פרח אילו רק לא הייתי מספרת לו שהשיער שלי חום.
חמש שנים ותשעה חודשים מהיום הייתי הולכת בשדרות וושינגטון עם פרח, ואליוט של פלורנטין היה אומר לו 'כאן הכרתי את אמא'.

עכשיו עלי נפלה עצבות מהפספוס הגדול של חיי, שתקתי ובחנתי את מעט הקצף שנשאר בכוס של השליש.
"אנשים נמנעים מלהבין שיש דברים שהם רואים פעם אחת וזהו, שאם הם לא תופסים את הרגע באותו הרגע הוא נעלם ולא חוזר יותר".
הוא אמר אחרי כמה דקות. "אחר כך הם מוצאים את עצמם בעבודות מחורבנות נשואים לאנשים מחורבנים".

תהיתי אם אולי הוא לא תפס את הרגע ומצא את עצמו אליוט סמית של פלורנטין ולא אליוט של העולם נגיד.
רציתי לשאול אבל פקק עצום של כאב נתקע לי בגרון כי אני אף פעם לא תופסת שום דבר.
השפלתי את מבטי כדי להוליד דמעה ואז החלטתי להתוודות- לתפוס את הרגע. "הייתי רוצה להיות הברלינאית החדשה שלך". אמרתי.

הוא צחק מבלי לחייך, גירד את ראשו ולבסוף אמר שהרגע עבר עוד בהתחלה. "לא כדאי שתתפסי אותי, סתם התמכרת למוזיקה שניגנתי".
לא היה טעם להתווכח אפילו שזה לא היה נכון.
לא התמכרתי למוזיקה שלו, גם לא אליו. פשוט הרגשתי שאני רוצה. "אבל אל תמנעי מלהבין, אה?".
הוא אמר ואז קם, לקח את הקייס של הגיטרה ואליוט של פלורנטין יצא אל הרחוב.

*

געגועי לברלין נכתב כמסה ספרותית ב 2009.  הוא נכתב מיד לאחר תקופה סוערת בה סיימתי תהליך צום מיצים של שבועיים שהשפיע
עלי מאד פזית ורגשית.
השימוש במילה "מדיטציות" כרבים של "מדיטציה" בא להזכיר את "הגיונות" של דקארט.
הפקת חתונות ובר מצוות בישראל – בר מצווה בכותךל – חתונה בירושליים – wedding planner in israel

אתה חושב שאני מוזרה?

מוזרה – סיפור קצר ונוגע על שייכות, מוזרות, חיברות וכנות.

אתמול בצהריים שלי שאלה אותי אם אני חושב שהיא מוזרה, בחיי שלא ידעתי מה לענות.
השפלתי מבט אל המרצפות וספרתי אבני חצץ שנתקעו בחריצים. "אז אני מוזרה לדעתך, נכון?". היא אמרה.

הסתכלתי בעיניים שלה. היה לה מבט חולמני, כאילו למרות שהיא מדברת איתי, היא בפלאנטה אחרת,
כרגע בדיוק היא מסתכלת על חבורה של חזירים מכונפים, הם עפים בין עננים ירוקים ואחד מהם קורץ לה, הוא יורד לאדמה והיא מטפסת עליו.
עולה ומחבקת את צווארו, היא אומרת לו "אל האופק" והוא מחרחר לאות הבנה ושניהם עפים בחיוך לעבר קץ העולם.

"אני לא יודע". זה עתה החזיר של שלי התרסק ונפל על הקרקע. שלי שיפשפה בעדינות את הפצעים על הברכיים שלה ורצה לחבק את החזיר.
"את לא מוזרה, שלי. את מיוחדת". שלי הביטה בי כאילו אני הייתי הסכין שביתרה את החזיר המסכן.

"את לא מוזרה, את מיוחדת. ובכלל, זה לא רע להיות מוזר, מה זה שווה להיות כמו כולם?".
את סוף המשפט מלמלתי כי בדיוק ריטה מכיתה י'3 יצאה מהבניין של בית ספר.
היא נופפה בידה לערן והתלתלים החומים שלה, אסופים בגומיה ורודה, זהרו בשמש.
שלי ראתה את המבט שלי והסתכלה עליה גם.

אני חושב שהיא ראתה אותה ככלבה טיפוסית עם עגילי חישוק גדולים מדי, תלתלים חומים מטופחים מדי וחצאית מיני קצרה מדי.

אבל אני ראיתי אותה כמישהי שהייתה יפה מדי. יפה מדי בשבילי.

שוב הסתכלתי על שלי. "לא, את לא מוזרה בכלל". נאנחתי ואחזתי בכף ידה. "בואי נלך, אני אקנה לך גלידה".

*

סיפורים מהמגירה מתוך סדנת כתיבה יוצרת עם אווטאר – גבי ניצן.

קראו עוד על הומאופתיה קלאסית לילדים באתר של עידו גילת – הומאופתיה קלאסית

סיפור ים – צבא המוות וצבא האהבה

צבא המוות וצבא האהבה

עומר הסתובב והלך, תפס אותי כאב חד בבית החזה. רציתי לשאול או להגיד איזה דבר אבל שום דבר לא עלה בדעתי, יש את הפעמים המציקות האלו שמישהו הולך בגבו אליך ואתה יודע שיש לך רק כמה שניות ספורות לעצור אותו, ואתה שוכח איך. "יש לך סיגריה?". שאלתי נורא-נורא בשקט והוא לא שמע, כמה דפוק היה לשאול את זה, הרי עישנו את הסיגריות האחרונות שלו לפני שתי דקות.

הכאב החד שכך. שקלתי את האפשרות שאולי הוא יבין שהוא לא רוצה להשאיר אותי לבדי, או שהוא רוצה לחבק אותי, אבל הוא לא הבין שום דבר כזה. התיישבתי עם הפנים לים והגב לעולם כולו ושרתי את riders on the storm  ושקלתי מחדש את העובדה שאף פעם לא לקחתי אסיד. שאלתי את עצמי בקול די רם לכמה מקומות אני אוכל ללכת מפה, ואיך זה שדברים משתנים כל כך מהר כל הזמן.

כל התלונות שלי ניתלו על חבל כביסה דק באוויר, אבל הרוח העיפה אותו מהר והתלונות דבקו בי, כולן מחזירות לי מבט מאוכזב "את יודעת, פרח, זאת אשמתך". והפעם ידעתי, הפעם בלב שלם לא היה לי אף אחד להאשים, אקסל רוז אמר שאני נהיית יפה, כשלא נשאר את מי להאשים. אמר לי את זה כל כך הרבה פעמים כשהייתי על ערש דווי או פשוט על סף שינה.

אני ממחזרת את עצמי ומבייצת את עצמי החוצה, עושה כל מיני דברים מלוכלכים ומטונפים, פוחדת מכל מיני הפחדים שלא קיימים. כל מיני הפחדים למעשה, שאף אחד מהם לא קיים. אני מסבירה לבני אנוש אחרים את השקפת העולם המסחררת שלי והחיוכים שאנשים תולים בי, המבט ההמום שמצטרף לחיוך ואומר "וואו, את משהו מיוחד" מספקים אותי יותר משאני מספקת את עצמי, ואז אני מוותרת.

כל זה נאמר לים בנשימה אחת, והים מהנהן. "את רוצה להשתנות?" הוא שואל, אני מהנהנת, אחר כך שוקלת שוב בראשי את העניין- "אתה מבין, זה בסופו של דבר כן מאוד נוח לשקוע לתוך הדיכאון. אם הייתי יכולה למגר אותו, הייתי בוחרת למגר אותו. אבל אם בנוסף לזה אני צריכה להתאמץ ולהילחם נגד עצמי כל כך הרבה זה כבר עניין אחר. כי כשאתה מתחיל להילחם אתה נלחם רק נגד עצמך, ואז אפילו אין לך את עצמך, יש לך מין חצי. הגוף מתחלק לשני צבאות. צבא המוות וצבא האהבה".

"איזה צבא מנצח אותך כרגע?" הוא שואל שוב.

"הלוואי וזה היה כוכב האהבה. שניהם מנצחים אותי, ואני מפסידה מול שניהם. בעצם אני לא יודעת. ממש כרגע? נראה לי שצבא המוות לקח איזה קרב, אבל לדעתי באיזור הכבד לפני כמה שעות צבא האהבה ניצח. אני לא יודעת, הבעיה היא שצבא האהבה דורש המון כוח, ובזמן שאני מכינה לעצמי את הכוח הזה, צבא המוות פשוט בא וצוחק לי בפרצוף, אז אני נכנעת".

"אז אל תכנעי, אל תהיי מטומטמת. זה קל. זה ממש קל". לא היה לי מה לענות לו עכשיו, נו, איך אני אסביר לו שזה אולי קל בשבילו אבל פחות קל בשבילי? אני יודעת שבסופו של דבר הוא צודק, אבל כדי שזה יהיה קל בשבילי אני צריכה להגיע לבסופו של דבר ואיבדתי את הדרך.

הים צוחק עכשיו, אני רוצה להגיד לו שיפסיק לצחוק אבל ניסיתי בעבר והוא לא מפסיק. הוא ממשיך בצחוק מתגלגל וחסר רגישות, לא עוזר לעקם לו פרצופים או להזיל דמעה, הוא תמיד ממשיך.

הייתי מנסה לומר לו שקל להגיד וקשה לבצע אבל ידעתי שהוא ביצע את זה בעבר, ולכל מי שביצע יש זכות להגיד את זה לנצח. "אני מנסה", אני אומרת לבסוף. "אני מנסה ולא מצליחה".

הוא ממשיך לצחוק עלי, אני רוצה להגיד לו שאני יודעת שהוא צודק בכל מה שהוא אומר, ושאני עדיין לא מצליחה, אבל אני טועה, כי אני כן אצליח אם באמת ארצה.
לוקחת נשימה מעגלית. אין לי טיעוני נגד. אני אובדת עצות עכשיו, אז אנחנו יושבים זה מול זה ושותקים. דמעות שלי וגלים שלו הם הדברים היחידים שמפרים את הדממה.

לבסוף הוא מניח את ידו על כתפי ומציע לי להיוולד מחדש, ואז בשתיקה נסוג אל החוף. אני מתקרבת אליו אבל מרוב החושך הוא נראה כמו שמיכת ענק שחובקת את העולם, אני מרטיבה קצת את רגליי, כאילו לקחת טעימה אחרונה ממנו והוא בורח לי. הוא מלוח אלי, כמעט תמיד הוא מלוח. הוא כאילו מלמד אותי איך לשרוד או להפך, איך לא להילחם ופשוט לחיות, לפעמים אני קצת הולכת לאיבוד בין כל המילים. אני מבינה, אבל הולכת לאיבוד. כאילו מלמד אותי, אבל מסרב לאהוב אותי, עד שלכמה רגעים אני מתחרטת בתוכי שדווקא הוא זה שרואה אותי כל כך טוב, ושחבל שהוא לא יכל להיות כמו מי שכן נופל בקסמיי. מצד שני, אני יודעת, שאם הוא היה נופל בקסמיי המזוייפים, הוא לא היה יפה בעיני עד כדי כך, ואני הייתי נשארת כמו שאני, ובכל זאת אם ללכת עמוק עמוק, כמה מיילים פנימה, זה טיפונת מעקצץ בלב.

אני חוזרת עכשיו בחזרה לעולם, מזמזמת לי את the spy, מרגלת אחרי עצמי ואחרי רחשים שנעים באוויר.

חלופת זמן

חלופת זמן

"חלופת זמן". היא אמרה לי. "תשימי לב, במיוחד כשאת עוצמת את העיניים".

הדירה המעופשת של שתינו כבר מעלה אבק. שמתי לב לזה היום כשהדלקתי את הטלוויזיה, שלא פעלה כי שכחתי לשלם חשבונות, שוב. דפקתי על המרקע, כהרגלי, והיד שלי נתמלאה אבק.

אמרתי לך, אין שום סיכוי שאני אזכור לעשות משהו בזמן.

צ'ארטי ברחה, לא ראיתי אותה כבר שבוע ומשהו. אתמול הבנתי שעצוב לי בלעדיה, אז יצאתי לחפש אותה, ובדיוק ירד גשם. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שפשוט שנאתי את הגשם, לא כי לא יכלתי לראות דבר ובטח שלא בגלל שהתרטבתי ורעדתי מקור. לא.  זה היה משהו אחר, כאילו משהו חסר לי בגשם הזה, אז חזרתי הביתה כי בין כה וכה היה לי חשק נוראי להקיא, וידעתי שאני לא אמצא אותה. בכלל לא הבנתי למה יצאתי לחפש את הכלבה הארורה הזאתי, שתברח. מי צריך אותה.

שבוע אחרי ניפגשתי איתו, כמו שהבטחתי לך. דיברנו שעות באיזה בית קפה עלוב שהוא מצא ליד הים, בטח המקום היחיד שהוא יכל לשלם עליו, האידיוט. הוא הסביר לי משהו שקשור בתאוריה שלו לגבי חדי קרן, הוא איבד אותי כבר בהתחלה, כשהוא אמר שחדי קרן מעדיפים את הטבע על פני איזורים סגורים. כאילו שלא ידעתי את זה.

מזל שג'ן ג'ן התקשרה באמצע, העמדתי פנים שאני חייבת ללכת. ברגע שיצאתי משם, קלטתי שהוא שיקר לי, אחרת איך אפשר להסביר את החד קרן שמצאתי בדירה?

ג'ן ג'ן אמרה שהפעם היא החליטה, ודי. זה סופי. היא אמרה שהיא לא חוזרת לאשפוז.

"אז תתחילי לאכול כמו בן- אדם נורמלי?".

"אני לא יודעת, מה שבטוח זה שאני אעשה הכל כדי לא לחזור לשם".

יומיים אחרי היא הייתה אצלי, ישנה בצד שלך עם יותר מדי אלכוהול. שמעתי אותה מקיאה כל הלילה. בבוקר היא הסתלקה ושכחה כדורי שינה. לא טרחתי לשאול אפילו, ממילא זה לא ישנה כלום.

חשבתי על לנקות את הדירה, לפחות להעיף את כל הניירת שיש ליד המיטה. מצאתי כמה מכתבים ישנים כאלה, מהסוג הזה שמוצאים בסדרות טלוויזיה, כשעומדים לגלות שהחיים שלך זה שקר אחד גדול ואתה מאומץ או שיט בסגנון. בדיוק בגלל זה, בחרתי שלא פתוח אותם, הם שוכבים ליד התנור הטיפשי שכל כך התעקשת לקנות, זה שאני אפילו לא יודעת להדליק.

מאוחר יותר, הוא דפק בדלת, הייתי בשוק שהוא עדיין זוכר את הכתובת.

"אז? לא רואים אותך בכלל. כולם מתגעגים".

חרחרתי בבוז, רציתי לצרוח עליו שזה שטויות, כי ממילא לא נשאר אף אחד. אבל אני לא רוצה צרות עם השכנים, הם כל כך התעצבנו כשהיו בעיות בצנרת והייתה הצפה.

"נו? תתני לי להיכנס?".

כן בטח. "מבולגן פה".

"אני רק אשתה קפה ואלך".

"נגמר הקפה, לא עשיתי קניות כבר שבועיים". אלוהים, הוא עקשן.

"זין נגמר הקפה, מכיר אותך. זה הדבר היחיד שאת בכלל מכניסה לפה, מפגרת". הוא התחיל לצעוק ולנופף בידיים שלו לכל עבר, ואז נכנס בכוח, לא ניסתי לעצור אותו יותר מדי. בין כה וכה זה חסר טעם.

מלמלתי בשקט, שהוא בכלל לא התגבר על ההתפרצויות שלו ונשאר אותו חרא שהוא היה. אני חושבת שהוא שמע את זה, כי הוא נהיה רק יותר ויותר אגרסיבי.

שכבתי על המיטה, אפילו לא טרחתי לזוז.

כשהוא הלך זרקתי את עצמי למקלחת, נרדמתי על הרצפה, כשהמיים הרותחים שוטפים ממני את כל הזיהום שהוא משאיר אחריו.

התעוררתי רק כשג'ן ג'ן ניכנסה, "נרדמת במקלחת, מטומטמת". היא זרקה לעברי והכינה לעצמה קפה.

"שמתי לב, אז, מה חדש?".

"נפרדנו. הוא זרק אותי".

"אאוצ'". לא עלה בדעתי על מי היא מדברת בכלל, אבל את ג'ן ג'ן אף פעם לא זרקו, היא הייתה יפה מדי ומקולקלת מדי בשביל שיזרקו אותה.

"טוב, לא נורא. ממילא הוא היה עלוב ופתטי". היא הדליקה סיגריה.

"את…אמ, שכחת את הכדורים שלך, אני חושבת". נזכרתי בכדורי השינה המזורגגים שהיא נוטלת, תהיתי איך יכול להיות שהיא לא באה מוקדם יותר כדי לקחת אותם.

"זין. אנ'לא לוקחת כלום, קראתי שזה חרא".

"שיהיה במזל". סיננתי לעברה. "אז של מי הכדורים?".

הסלולרי שלה צלצל, “wish you were here”. היא כיבתה את הסיגריה, הפריחה נשיקה קטנה ויצאה החוצה, לי נותר הזמזום של פינק פלויד בראש.

היה לי קר בעצמות, החלטתי לנסות שוב להדליק את התנור שלך. לחצתי על ארבעת הכפתורים כמה פעמים, ואז על שניים מהם ביחד, כשזה לא עבד, בעטתי בו.  והיה לי כל כך קר, אלוהים. כל כך קר. רצתי למיטה והתכסתי.

היו לי פלאשבקים נוראיים במשך שעות ארוכות על הפעם השלישית שג'ן ג'ן ניסתה להתאבד, וכמו כל דבר אחר בחיים שלה, גם זה לא הלך.

נזכרתי איך רצתי לבית החולים כמו מטורפת. בעצם בכלל לא רצתי. נסעתי איתך, ואת היית שלווה כל כך עד שרציתי לתקוע בך סכין.

אחרי שאמרו לי שהיא תהיה בסדר יצאתי החוצה. היה גשם כל כך חזק, שכאב לי בכל הגוף. הדמעות שלי התרבבו בגשם. הקור כאב לי. הכל היה בכאוס כזה ורק את שתקת.  כמו בסדנת תרפיה מדיטציה. פתאום קלטתי, כשהבטתי בחלל הריק של הצד השני במיטה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך.

"כשתביני שהכל השתנה לך בין האצבעות, שהכל התפורר בלי שאפילו הספקת להבין מה קורה, תדעי שעברת חלופת זמן. הכל מתחלף במה שכבר קיים, רק קצת פחות טוב".

התרומתתי מהכר הרטוב, הבטתי על לא-כלום. פתאום זה הכה בי, אני עוברת חלופת זמן.

שמעתי משהו מתחכך בדלת. זאת צ'ארטי, היא חזרה.

*

בואו לקרוא עוד על מדיטציות מהפיכה ושאר עניני היום בבלוג שלי – http://meditationrevoloution.wordpress.com/

פרסום שיווק קידום אתרים מטפלים סדנאות

כמוכן על מיטב הטיפים הדרכות והמלצות עבור ניקוי רעלים פשוט קצר וביתי – צום מיצים בבית

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.